פילוסופיה מדינית [היוס קוגנוס] 

\הצהרת בלפור

ערך זה עוסק בהצהרה משנת 1917 על תמיכת ממשלת בריטניה בשאיפות התנועה הציונית. אם התכוונתם לנייר עמדה משנת 1926 העוסק בשינוי אופיה של האימפריה הבריטית, ראו הצהרת בלפור (1926).

ההצהרה והלורד בלפור

שולחנו של בלפור עליו נכתבה ההצהרה

שימוש בהצהרת בלפור כתארוך על קברו של אליעזר בן יהודה

הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 ועיקרו הכרזה לפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

הצהרת בלפור, אשר נמסרה לידיו של הלורד וולטר רוטשילד, ניתנה בעקבות הצעה שהוגשה לממשלת בריטניה על ידי ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ?ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ?ישראל. את נוסח ההצהרה אישר הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917.

הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ?ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה איפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.

מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה.

תוכן עניינים [הצגה]

[עריכה]רקע

ביולי 1917 הגישו ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב לממשלת בריטניה הצעה להצהרה מדינית, שרואה בארץ ישראל את ביתו הלאומי של עם ישראל ומכירה בזכותו לבנות את חייו הלאומיים בה. שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, שהיה חובב תנ"ך, וראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' ( שהספיק כבר לייצג כעורך דין את ההסתדרות הציונית בשנת 1903), ראו בעין יפה את ההצהרה מטעמים דתיים, והאמינו כי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר בתוקף צו הבורא". להם נוספו שרים נוספים ומדינאים בכירים כמו מארק סייקס שהתקרב לרעיון הציוני הודות לחברותו עם הרברט סמואל.

כנגדם פעלו כוחות אנטי ציוניים שונים: בריטים שחששו לקלקל עם הקשר עם הערבים, או שראו ברעיון של הקמת מדינה יהודית פנטזיה פרועה, ויהודים, בני המעמד הגבוה, שחלקם היו אנגליים בני דת משה, שחששו למעמדם. אחד מהמתנגדים המפורסמים היה הלורד אדווין מונטגיו, יהודי מתבולל, חבר פרלמנט והשר לענייני הודו, שנימק את התנגדותו להצהרה בחשש ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם, ופגיעה בזכויות של יהודים בארצות העולם, דבר שיש לו ביטוי בסוף ההצהרה. לאור כל ההתנגדויות מותנה וסויגה ההצהרה. בעצתו של ד"ר ויצמן היא נשלחה אל הלורד וולטר רוטשילד, נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה.

ההצהרה מבחינת הציונות הייתה פריצת דרך היסטורית. היו בין היהודים שהישוו את הצהרה להצהרת כורש. לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו בריטיות. עם זאת היו קבוצות מיעוט יהודיות ששללו את ההצהרה והכריזו עליה ועל הציונות מלחמה. בעולם הערבי ההצהרה נתקבלה בדיכוטומיות, ערביי ארץ ישראל קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף יצאו למאורעות דמים ומעשי רצח של יהודים, אך האמיר פייסל הראשון, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באהדה, והסכים לה, בתנאי שיוגשמו במקביל השאיפות הלאומיות הערביות במלואן.

בכדי למלא את ההצהרה בתוכן מעשי הבריטים מינו ב-1920 את המדינאי היהודי הבכיר הרברט סמואל, שכבר הספיק לכהן בממשלת בריטניה במשרות של שר הדואר ושר הפנים, להיות הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל.

[עריכה]נוסח ההצהרה

ההצהרה ניתנה בצורת מסמך מודפס, שנחתם בחתימת ידו של בלפור ונמסר ללורד וולטר רוטשילד על מנת שיועבר להסתדרות הציונית. העותק המקורי של ההצהרה שמור בספרייה הבריטית.

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

Foreign Office,

November 2nd, 1917.

Dear Lord Rothschild,

I have much pleasure in conveying to you, on behalf of His Majesty's Government, the following declaration of sympathy with Jewish Zionist aspirations which has been submitted to, and approved by, the Cabinet:

"His Majesty's Government view with favour the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, and will use their best endeavours to facilitate the achievement of this object, it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country".

I should be grateful if you would bring this declaration to the knowledge of the Zionist Federation.

Yours sincerely Arthur James Balfour

[עריכה]מיתון הדרישות הציוניות בהצהרה

להצהרה הסופית שאישרה ממשלת בריטניה קדמו 12 טיוטות, שהיו כולן הצעות של התנועה הציונית לממשלת בריטניה. הטיוטה האחרונה נשלחה על ידי הלורד וולטר בלפור, וההצהרה הסופית נשלחה אליו כמעין מכתב תשובה. הנקודות העיקריות שדרשו ליבון היו:

רצונה של ממשלת בריטניה להימנע מהתחייבות נחרצת. על-פי ההיסטוריון ניר מן, הטיוטה האחרונה ששלח לורד בלפור כללה את הצעת הנוסח הבאה: "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי". נוסח זה הובא בפני ממשלת בריטניה ולא אושר. ההצהרה הסופית דיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (Palestine), ולא על ארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. מכאן נובע גם שההצהרה אינה שוללת הקמת ישויות מדיניות או לאומיות נוספות בארץ ישראל.

הכרה במוסדות תנועה הציונית כישות פוליטית. על-פי ההיסטוריון ניר מן, העובדה כי ההצהרה אינה כוללת הכרה בהסתדרות הציונית כישות פוליטית בעלת מעמד סוברני אינה מקרית, ונבעה מרצון מודע של ממשלת בריטניה להימנע מהכרה כזאת.

פרסום ההצהרה באמצעות מכתב ללורד רוטשילד. המכתב מטעם בלפור, שכלל את הצהרת ממשלת בריטניה, נשלח לברון וולטר רוטשילד ולא לנשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן. ניר מן טוען שהדבר לא היה במקרה, והוא כותב על הלורד רוטשילד: "מעייניו היו נתונים יותר בזאולוגיה ובפוחלצי החיות מאשר בבנקאות ובציונות". חיים ריינהולץ, הביוגרף של חיים ויצמן מציין כי על הצעת הנוסח הסופי היה חתום הלורד בלפור ולכן התשובה הסופית נשלחה אליו.

הצהרת בלפור נכתבה כמסמך שאמור היה לשמש את בריטניה במאמציה להשיג מחבר הלאומים מנדט על שטח ארץ ישראל. ההצהרה אכן שימשה בסופו של דבר בסיס לכתב המנדט שנתן חבר הלאומים לבריטניה. באותו זמן היה חבר הלאומים מעוניין בהקמת מדינות-לאום או קונפדרציות שיממשו את זכות העמים להגדרה עצמית, במקום אימפריות רב-לאומיות שנחשבו מקור לסכסוכים כגון אלה שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לפיכך, ההצהרה מדגישה את האופי הלאומי של הישות שתוקם בארץ ישראל, וקובעת בנוסף כי לא ייעשה דבר שיפגע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושביה הלא-יהודים של הארץ.

מעמדם של יהודים ברחבי העולם. הצהרת בלפור הייתה עלולה להתפרש כניסיון של ממשלת בריטניה להתנער מעקרון האמנציפציה, כלומר כקריאה לוותר על ניסיונותיהם של יהודים להשיג שוויון זכויות בארצות שבהן הם חיים, וכקביעה כי זכויות אזרחיות יינתנו ליהודים רק בבית הלאומי שיוקם להם בארץ ישראל. כדי להימנע מפרשנות כזאת, נאמר בהצהרה במפורש שהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל אינה אמורה לפגוע בזכויותיהם ובמעמדם של יהודים בשאר העולם.

נקודות מעניינות נוספות שנוגעות לניסוח הסופי של ההצהרה:

הביטוי "בית לאומי". ממשלת בריטניה ערפלה במכוון את מהותה של הישות המדינית היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל. ההצהרה מדברת על "בית לאומי" (national home), ונמנעת ממונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (state), "מולדת" (homeland, מונח המשמש לפעמים באנגלית לתיאור שלטון אוטונומי), קומונוולת' (commonwealth) וכיוצא באלה.

המונח Palestine, אף שהיה מוכר בלשונות אירופה ובערבית כמתייחס לאזור ארץ ישראל, עדיין לא היה מוגדר היטב בעת מתן ההצהרה. האימפריה העות'מאנית ששלטה במזרח התיכון עד מלחמת העולם הראשונה לא כללה מחוז או שטח כלשהו שנקרא בשם זה, כך שהמונח Palestine לא יכול היה להתייחס לשטח שגבולותיו היו מוגדרים באותה עת. הסכם סייקס-פיקו שקבע את חלוקת המזרח התיכון בין צרפת לבריטניה לאחר המלחמה עדיין היה סודי בעת מתן ההצהרה, וממילא בריטניה שאפה לשינוי הגבולות שהוגדרו בו.

[עריכה]הגורמים להענקת ההצהרה

[עריכה]האינטרסים הבריטים

שיקול ערכי, לפיו יש למצוא פתרון בעיית העם היהודי הנרדף, ולתת לו את ארצו היעודה, בדומה לנפוליאון במכתבו אל היהודים (1799). ברברה טוכמן, בספרה "המגדל הגאה", טוענת כי בלפור חש שהעולם חייב ליהודים חוב מוסרי גדול, ולכן על הנוצרים לסייע בידי היהודים להקים מדינה.

זהות ההנהגה הבריטית: הממשלה הבריטית החדשה משנת 1916 בראשות לויד ג'ורג', ביחד עם אלפרד מילנר, ארתור ג'יימס בלפור ומארק סייקס נטתה להיות קשובה לתחינת הציונים משיקולים אסטרטגיים ואמוניים-נוצריים.

על פי הסכם סייקס-פיקו (1916) ארץ ישראל הייתה מיועדת להינתן לשלטון צרפתי-אנגלי ("האזור החום") לאחר מלחמת העולם הראשונה. הצהרה פרו-ציונית הייתה אמורה לעזור לבריטניה לזכות בשליטה על השטח; ואכן בעקבות הצהרה זו העניק חבר הלאומים אפוטרופסות על שטחי ארץ?ישראל לידי בריטניה בועידת סן רמו ב-1920, על מנת שתהיה אחראית ליישום הצהרת בלפור.

ההצהרה נועדה ליצור הזדהות של יהודי ארצות הברית עם בריטניה ולחזק את הלחץ מצדם על הממשל האמריקאי לסייע לבריטניה במלחמת העולם הראשונה. אלא שבפועל השפעתם של יהודי ארצות הברית הייתה מוגבלת.

לארץ ישראל הייתה חשיבות אסטרטגית בעבור בריטניה, בגלל תעלת סואץ המאפשרת מעבר ימי מהים התיכון לכיוון הודו.

בהצהרה היה משום ניסיון להתחמק מההתחייבות סותרת לשריף של מכה אשר ניתנה במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון, ולפיה ערביי המזרח התיכון יזכו בעצמאות אם יצדדו בבריטניה במלחמת העולם הראשונה.

שמועות, שהתגלו כחסרות ביסוס, לפיהן גרמניה תקדים את בריטניה בהצהרה ציונית משלה.

ההצהרה נועדה להמתיק את עוקצו של "חוק הזרים" אשר אסר על כניסה של יהודים לבריטניה מעבר למכסה קבועה נחקק באותה תקופה. כדי שלא לעורר את כעסה של הקהילה היהודית ניתנה ההצהרה פרו-ציונית.

מעמדו הרם של חיים ויצמן בקרב ההנהגה הבריטית, בין השאר כממציא הטכניקה להפקת אצטון ששימשה את הבריטים במלחמה, ויכולות השתדלנות המעולות שלו.

[עריכה]הלחץ הצרפתי

ההיסטוריון ניר מן, במסגרת הרצאה [1] ומאמר במקור ראשון מעלה את הסברה כי גם לצרפת היה חלק בכך שהממשלה הבריטית יצאה בהכרזת בלפור. חמישה חודשים לפני הצהרת בלפור שלח ז'יל קאמבו, מנכ"ל משרד החוץ הצרפתי, מכתב על נייר מכתבים רשמי לנחום סוקולוב ובו הוא כתב:

יהיה בכך משום עשיית צדק ותיקון המצב אם בנות הברית יתנו חסות לתחייתה של האומה היהודית על אדמה זו, שממנה גורש עם ישראל לפני שנים רבות.

- ניר מן

מכתבו של קאמבו, שהצרפתים לא נתנו לו פומבי, היה ביטוי ראשון במאה ה-20 למחויבות בינלאומית המכירה בקיומו של הלאום היהודי ובקשר ההיסטורי שלו לארץ ישראל (קדם לו מכתבו של נפוליאון אל היהודים, בעת המצור על עכו, 1799). מסכם ההיסטוריון : "המכתב האיץ את הלחץ על הקבינט הבריטי".

חשיבות ההצהרה

הצהרת בלפור הייתה ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. בפעם הראשונה הכירה מעצמה זרה במסמך רשמי בזכויותיהם של היהודים לבית לאומי בארץ?ישראל. ההצהרה, המבטאת במשתמע הכרה ביהודים כעם, הייתה מאוחר למסמך יסודי במתן המנדט הבריטי על ארץ?ישראל על ידי חבר הלאומים. אלא שבמהלך שנות שלטונם בארץ, צמצמו הבריטים את משמעותה של ההצהרה בספרים הלבנים שפרסמו, ובמיוחד בספר הלבן משנת 1939. ההצהרה נתנה לתנועה הציונית יוקרה רבה, העלתה את מורל היהודים ברחבי הגולה, הפיחה בהם תקווה להתחדשות עם ישראל בארצו, ועזרה להגביר את העלייה ארצה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אף כתב על ההצהרה "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו." (אגרות הראי"ה ג' קנה).

המונח הבית הלאומי

המונח "הבית הלאומי" שנכלל בהצהרת בלפור אינו מונח מוכר בפוליטיקה או במדעי המדינה. מצד שני, אין בהיסטוריה הידועה מקרה מקביל של הכנת ארץ מולדת לעם, שעדיין אינו נמצא בה (ברובו הגדול). השימוש במונח נועד לרמוז לשלטון אוטונומי או לישות מדינית מסוג כזה או אחר, אך הוא מערפל בכוונה את המהות המדויקת של אותו שלטון או ישות. השימוש בתואר "לאומי" (national) נועד כנראה להדגיש כי ההצהרה עולה בקנה אחד עם עקרון ההגדרה העצמית שהפך באותו זמן לעיקרון המנחה במדיניות הבינלאומית.

מקס נורדאו ונחום סוקולוב השתמשו במונחים דומים בגרמנית כאשר נוסחה תוכנית באזל בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 עמדו בפני ועדת הניסוח שתי הצעות:

Judisches Gemeinwesen (יודישע גמיינווסן) - "קהילה" יהודית או "התאגדות" יהודית, מונח המקביל ל-commonwealth באנגלית, ומתאר מדינה בלי התחייבות לסוג השלטון בה. המונח עשוי להתייחס לממלכה, רפובליקה, קונפדרציה וכו', והוא נכלל בשמות המדינות: קנדה, אוסטרליה ועוד.

. Heimstatte (היימשטאטה) - "מולדת", מונח המקביל ל-homeland באנגלית, ומתאר שלטון אוטונומי, לאו דווקא מדינה עצמאית לגמרי.

הרצל העדיף את Judisches Gemeinwesen, אבל נורדאו חשב שהמונח Heimstatte יתקבל טוב יותר בעיני שליטי האימפריה העות'מאנית. בסופו של דבר קיבל הקונגרס את דעתו של נורדאו, וקבע כי התנועה הציונית שואפת להקמת "מולדת" ליהודים בארץ ישראל תוך הבטחת ערבות (צ'רטר) של אומות העולם.\

\

"והואיל ועל-ידי כך הוכרו הזיקה ההיסטורית בין העם היהודי ובין ארץ-ישראל וכן הנימוקים לבנייתו מחדש של ביתו הלאומי בארץ הזאת".

(מתוך תרגום ההקדמה לכתב המנדט)

\\\רקע

א. המחויבות הבריטית בטופס המנדט:

ועידת מעצמות ההסכמה שהתכנסה באפריל 1920 בסן רמו, הוחלט על מסירת סוריה ולבנון כמנדט לידי צרפת ואת עירק וארץ ישראל כמנדטים לידי בריטניה.

עקרון השליטה של מנדט מושתת על התפיסה ששטחים אלו לא נועדו רק לשליטה ולניצול מצד המעצמות הגדולות אלא הוטלה על המעצמות החובה לדאוג לטובת התושבים היושבים בשטחי המנדט, לרווחתם, חינוכם והכשרתם, כדי שיוכלו לזכות בעצמאות ולעמוד ברשות עצמם.

ארץ ישראל סווגה כמנדט מסוג "א". ביולי 1922 חתמה בריטניה ,בפני מועצת חבר הלאומים, על "נוסח המנדט" המכיל 28 סעיפים, בהם פורטו התחייבויותיה ביחס למנדט הארצישראלי.

נוסח המנדט

הואיל ומעצמות הברית העיקריות הסכימו ביניהן, כדי לתת תוקף להוראות סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים, למסור לידי ממונה, שייבחר על-ידי המעצמות הנ"ל, את השלטון על ארץ-ישראל, שהייתה שייכת לפנים לקיסרות העותומנית, בגבולות שייקבעו על ידם.

והואיל ומעצמות הברית העיקריות הסכימו גם כן, שהממשלה הממונה תהיה אחראית למתן תוקף להצהרה, שניתנה לראשונה ביום 2 בנובמבר 1917 על ידי ממשלת הוד מלכותו, מלך בריטניה, ואושרה על ידי מעצמות ההסכמה הנ"ל, לטובת יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, בתנאי ברור ומפורש שלא ייעשה שום דבר, העלול לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי יהודיות הקיימות בארץ ישראל, או בזכויותיהם ובמעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת.

והואיל ועל ידי כך הוכרה מציאות הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל, והוכרו היסודות לבניין מחדש של ביתו הלאומי בארץ הזאת.

והואיל ומעצמות הברית העיקריות בחרו בהוד מלכותו מלך בריטניה לממונה על ארץ ישראל.

והואיל ותנאי המנדט בנוגע לארץ-ישראל נוסחו בסעיפים הבאים להלן והוגשו למועצת חבר הלאומים,

והואיל והוד מלכותו, מלך בריטניה קיבל עליו את המנדט על ארץ ישראל והתחייב להוציאו לפועל בשם חבר הלאומים בהתאם לתנאים המפורשים להלן,

והואיל ובסעיף 22 הנ"ל (פסקה 2) נאמר, שמידת הסמכות, השלטון, או ההנהלה, שהממשלה הממונה תשתמש בה ושחברי החבר לא באו עדיין לידי הסכם עליה קודם לכן, טעונה הגדרה מפורשת וברורה על-ידי מועצת חבר הלאומים,

לפיכך באשרה את המנדט הזה, מגדירה המועצה את תנאיה כדלהלן:

1. לממונה תהיינה סמכויות מלאות לגבי החקיקה וההנהלה, במידה שאינן מוגבלות על ידי תנאי המנדט הזה.

2. הממונה אחראי לכך, שהארץ תושם בתנאים מדיניים, אדמינסטרטיביים וכלכליים כאלה, שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, לפי ההנחות באקדמה ואת התפתחות המוסדות של שלטון עצמי, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ-ישראל, ללא הפלייה בין עם לעם ובין דת לדת.

3. ממשלת המנדט תעודד את השלטון העצמי המקומי במידה שהתנאים ירשו זאת.

4. באת כוח מתאמת של היהודים (סוכנות יהודית) תוכר כמוסד פומבי, שתעודתו לייעץ את הנהלת ארץ-ישראל ולפעול יחד אתה בעניינים הכלכליים, החברתיים והאחרים,עד כמה שהללו יכולים לנגוע בהקמת הבית הלאומי היהודי ובאינטרסים של הישוב היהודי בארץ, וכן לסייע ולהשתתף בהתפתחות הארץ, בהתחשב תמיד עם השגחתה של הממשלה.

ההסתדרות הציונית, כל זמן שהיא לדעת ממשלת המנדט מאורגנת ומורכבת באופן מתאים, תיחשב לבאות כוח כזו. היא תאחז באמצעים, תוך התייעצות עם ממשלת הוד מלכותו מלך בריטניה, כדי לרכוש את השתתפותם של כל היהודים, הרוצים לעזור להקמת הבית הלאומי היהודי.

5. הממונה אחראי לכך, שישגיח כי לא יינתן חלק מאדמת ארץ ישראל לצמיתות או בחכירה לממשלת ארץ זרה כל שתהיה, ושלא יושם באיזה אופן שהוא תחת השגחתה של ממשלה כזו.

6. הנהלת ארץ ישראל, בהבטיחה את זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי האוכלוסייה של יקופחו, תקל בתנאים נאותים על ההגירה היהודית ותסייע בשותפות עם הסוכנות היהודית הנזכרת בסעיף 4, להתיישבות צפופה של יהודים על אדמות הארץ, לרבות אדמות הממשלה ואדמות שוממות שאינן דרושות לצורכי הציבור.

7. הנהלת ארץ ישראל תהיה אחראית לחקיקת חוק ההתאזרחות. בחוק זה תבואנה הוראות, המכוונות להקל את רכישת האזרחות הארצישראלית על היהודים המתיישבים ישיבת קבע בארץ.

8. הזכויות המיוחדות של בני חוץ לארץ, לרבות אלו הכרוכות בשיפוט ובהגנה של קונסולים, שהיו לפנים לבני חוץ לארץ בתוקף הקפיטולציות, או המנהג המקובל בממלכה העותומנית, לא יוסיף לחול בארץ ישראל. זאת, מלבד אם אותן המעצמות שנתיניהן נהנו מו ההנחות והזכויות הנ"ל לפני ה-1 באוגוסט 1914, ויתרו על זכות חידושן של ההנחות הללו, או מלבד אם הסכימו לבלי הטילן שנית לתקופה ידועה, יחודשו הזכויות וההנחות הללו מיד כתום הממונות אם בשלמותן ואם באותם תיקונים שיסכימו עליהם המעצמות הנוגעות בדבר.

9. הממונה יהא אחראי לכך שמערכת מוסדות המשפט שתיקבע בארץ ישראל תערוב ערובה מלאה הן לזכויותיהם של נכרים והן לזכויותיהם של בני הארץ. כן ניתנת ערובה מלאה לכיבוד המצב האישי של העמים והעדות השונים בארץ והאינטרסים הדתיים שלהם, בייחוד הפיקוח על הווקפים והנהלתם מוצאים לפועל בהתאם לחוק הדתי של המקדישים ולרצונם.

10. הנהלת ארץ ישראל תעשה את כל הדרוש, די לשמור על האינטרסים של הציבור בקשר עם התפתחות הארץ, ובהתחשב עם כל התחייבות בין לאומית שקיבלה עליה הממשלה הממונה, תהא לה הסמכות המלאה להעביר לקניין הציבור, או להשגחתו את כל אוצרות הטבע שבארץ או כל עבודות ציבוריות, שירותים ומפעלים ציבוריים הקיימים מכבר או שיש להקים בתוכה. היא תנהיג שיטת קרקעות מתאימה לצורכי הארץ בשים לב, בכלל יתר הדברים, לצורך לעודד התיישבות צפופה ועיבוד אינטנסיבי של האדמה.

הממשלה יפה כוחה לבוא לידי הסכם על הסוכנות היהודית, הנזכרת בסעיף

4 , שזו תבנה, או תנהל ביושר ובצדק כל מכון, שירות או עבודה ציבוריים,

ותפתח אוצרות מאוצרותיה הטבעיים של הארץ, במידה שהממשלה לא

קבלה על עצמה באופן ישיר את הדברים הללו.

11. לידי הממונה תימסר ההשגחה על יחסי החוץ של ארץ-ישראל והזכות לאשר את תעודות הקונסולים שנתמנו מטעם ממשלות זרות. וכן תהיה לו הזכות להגן הגנה דיפלומטית וקונסולרית, על נתיני ארץ ישראל בהיותם מחוץ לגבולות ארצם.

12. הממונה מקבל על עצמו את כל האחריות בקשר עם המקומות הקדושים והבניינים, או השטחים הדתיים בארץ-ישראל, לרבות שמירת הזכויות הקיימות כבר והבטחת כניסה חופשית אל המקומות הקדושים, הבניינים והשטחים הדתיים וחופש הפולחן בהתאם לדרישת הסדר והנימוס.

13. הממונה ימנה ועדה מיוחדת כדי לחקור, להגדיר ולקבוע את הזכויות והתביעות בקשר עם המקומות הקדושים בארץ-ישראל וכן את הזכויות והתביעות הנוגעות לעדות הדתיות שבארץ ישראל. שיטת מינויה של הוועדה הזאת, הרכבתה ותפקידיה, יוגשו למועצת חבר הלאומים לאישור. בלי אישורה של המועצה, לא תתמנה ועדה זו ולא תתחיל לשמש בתפקידיה.

14. הממונה ידאג לכך, שיובטח לכל חופש המצפון הגמור והשימוש החופשי בכל צורות הפולחן, ובלבד שלא יופרעו הסדר הציבורי והמוסר. שום הפלייה לא תיעשה בין תושבי ארץ ישראל בשל גזעם, דתם או לשונם. אין לאסור על שום אדם את הכניסה לארץ ישראל מחמת אמונתו הדתית בלבד. אין לקפח ואין לשלול את זכותה של כל עדה להחזיק בתי ספר משלה בשביל בניה ובלשונה שלה, בתנאי שתמלאנה את הדרישות החינוכיות הכלליות שההנהלה תראה צורך להטילן

15. הממונה יהיה אחראי לכך שיוטל על מוסדות הדת והצדקה של כל האמונות בארץ ישראל אותו פיקוח שיהא בו צורך לשם שמירת הסדר הציבורי והשלטון המתוקן. בהתחשב עם פיקוח זה לא ייעשה בארץ-ישראל שום דבר שיש בו כדי להזיק או להתערב במפעלים כאלה, או להפלות בין כל בא כוח או חבר של המוסדות האלה אם מחמת אמונתו, או נתינותו.

16. הנהלת ארץ-ישראל רשאית לארגן על יסוד התנדבות את הכוחות הדרושים לשם שמירת השלום והסדר וכן להגנה על הארץ, בתנאי שיימצאו תחת השגחתו של הממונה, אך ההנהלה לא תשתמש בהם אלא למטרות המנויות לעיל, אלא אם כן ניתנה לכך הסכמת הממונה, ופרט לצורך מטרות כאלו אין להנהלת ארץ ישראל הרשות לגייס, או להחזיק כוחות צבאיים בין בים, בין ביבשה ובין באוויר...

17. על הממונה להשגיח שלא תקוים בארץ ישראל כל אפליה, או העדפה בין אזרחי שום מדינה הנמנית עם חבר הלאומים ובין אלה של הממונה או של כל מדינה זרה הנוגעים למסים, מרכולת, או סחר ימי, מפעלי תעשייה ומלאכה, או ביחס לספינות ומטוסים. כמו כן לא תהיה בארץ-ישראל כל אפליה בנוגע לסחורות הבאות מאותן ארצות או הנועדות בשבילן וחופש המעבר יינתן להן בזכויות שוות בגבולות אזור הממונה...

18. - 21

19. אנגלית ערבית ועברית תהיינה הלשונות הרשמיות בארץ-ישראל. כל מודעה, או כתובת ערבית על בולי דואר, או מטבעות בארץ ישראל, צריכה לבוא גם בעברית וכל מודעה או כתובת עברית תבוא גם בערבית.

20. הנהלת ארץ-ישראל תכיר בחגיה של כל עדה ועדה בארץ ישראל בתור ימות מנוחה חוקיים לבני אותן העדות.

21. הממונה ימסור למועצת חבר הלאומים דין וחשבון שנתי לשביעות רצונה של המועצה, ביחס לצעדים שנקטו בהם במשך השנה, לשם הוצאה לפועל של סעיפי המנדט. העתקים של כל החוקים והתקנות, שנתפרסמו, או ניתנו במשך השנה, צריכים להימסר ביחד עם הדו"ח.

22. באזורים שבין הירדן לבין הגבול המזרחי של ארץ ישראל, כפי שיקבע סופית, יהא הממונה רשאי, בהסכמת מועצת חבר הלאומים, לדחות, או לעכב את הטלתן של אותן ההוראות במנדט זה, שלדעתו אינן ניתנות להיות מוטלות בתנאי המקום הקיימים, ולקבוע בשביל האדמיניסטרציה של אותן טריטוריות הוראות כפי שימצאן מתאימות לאותם התנאים.

23. הסכמתה של מועצת חבר הלאומים דרושה לכל שינוי בתנאי המנדט הזה. אם יתעוררו חילוקי דעות יש להביא את השאלות השנויות במחלוקת לפני בית הדין הבין-לאומי הקבוע שיסודו נקבע על פי סעיף 14 מאמנת חבר הלאומים

24. הסכמתה של מועצת חבר הלאומים דרושה לכל שינוי בתנאי כתב הממונות.

25. במקרה של סיום המנדט המוטל בזה על הממונה, על מועצת חבר הלאומים לעשות את כל הדרוש, כפי שיראה הדבר לנחוץ, כדי שתשמרנה בתמידות, בערבותו של חבר הלאומים,הזכויות המובטחות בסעיפים 13 ו 14 (בקשר למקומות הקדושים).

(מתוך: מ. נאור, ד. גלעדי/ארץ-ישראל במאה העשרים- מישוב למדינה 1900-1950/ הוצאת משרד הביטחון 1990 עמ' 475-469)\

[עריכה]\ועידת סן רמו (טורקית San Remo Konferans?) הייתה ועידה בינלאומית שנערכה בסן רמו שבאיטליה מ-19 עד 26 באפריל 1920 בהשתתפות מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, ודנה בחלוקת האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופיות המנצחות. הוועידה נערכה בהמשך לפגישה שהתקיימה בין 12 ל-23 בפברואר בלונדון, ולמעשה רק אישרה את ההחלטות שנתקבלו בפגישה. בוועידת סן רמו השתתפו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, ונציגי יפן ובלגיה.

[עריכה]החלטות

הוועידה אישרה מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה לחלוקת האזור, שנחתם ב-16 במאי 1916. ב-24 באפריל 1920 החליטה הוועידה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט. המנדט כלל גם את עבר הירדן המזרחי, שהופרד בשנת 1922 והפך ל"אמירות עבר הירדן". אמירות זו קיבלה עצמאות בשנת 1947 והתפצלה לממלכת ירדן ועיראק של ימינו.

כמו כן החליטה הוועידה לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל".[1] הצהרת בלפור נכללה בתנאי המנדט בלחץ בריטניה, מול הסתייגויותיה של צרפת.

כמו כן, הוחלט על מסירת סוריה ולבנון במנדט לצרפת, למרות התנגדות הערבים וכן על חלוקת מדינות צפון אפריקה בין המעצמות עצמן. כדי לאכוף את המנדט שניתן לה, פלשה צרפת עם כוחות צבאיים לסוריה והשתתפה בקרב מיסלון ב-23 ביולי 1920 מול הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה. בקרב זה כבש הצבא הצרפתי את דמשק והגלה את המלך פייסל מזרחה.

נוסף על החלטותיה, הוועידה דחתה את תביעותיה של גרמניה להכפיל את צבאה מ-100 אלף ל-200 אלף איש.

[עריכה]הסכם סוור והסכם לוזאן

החלטותיה של הוועידה נכללו בהסכם סוור, שהיה למעשה הסכם הכניעה של טורקיה. חוזה הכניעה לא הושלם מעולם למרות כניעת הסולטן, מכיוון שמוסטפה כמאל ארגן צבא טורקי עצמאי שהצליח להדוף את היוונים במערב, את הצרפתים מדרום ואת הארמנים במזרח, ובסופו של דבר גרם לנסיגת כל כוחות מדינות ההסכמה מאסיה הקטנה ומתראקיה המזרחית. חוזה חדש שנחתם בלוזאן, ב-23 ביוני 1923, הכיר בהישגיו של מוסטפה כמאל והביא ליצירת מדינה חדשה, היא טורקיה של ימינו.

[עריכה]ראו גם\

\\\\ההתחלה - מנדט על ארץ-ישראל למדינה 'מתקדמת'

מטרת מסמך זה היא להציג בקיצור רב, אך בבהירות ובדייקנות, את הזכויות המשפטיות ואת הריבונות של העם היהודי על ארץ-ישראל ועל פלשתינה על-פי המשפט הבינלאומי.\\ זכויות אלו קיבלו אישור בינלאומי מחודש בהסדר הפוליטי והמשפטי הגלובלי שהושג בימי מלחמת העולם הראשונה והוצא אל הפועל בשנים שמיד לאחר המלחמה, בין 1919 ל- 1923. מנקודת ראותה של האימפריה העותמנית, הסדר זה הקיף את התביעות של הציונות, של התנועה הערבית הלאומית, של הכורדים, של האשורים ושל הארמנים.\ כחלק מהסדר זה, לפיו קיבלו הערבים את רוב הארצות שהיו קודם לכן בשלטון ריבוני עותמני \במזרח-התיכון, הוקצתה כל ארץ-ישראל, על שתי גדות הירדן, לעם היהודי כביתו הלאומי המחודש, למען מדינתו העצמאית העתידית.\

לפי תנאי ההסדר שהושג בין מעצמות ההסכמה הראשיות (אז - בריטניה, צרפת, איטליה ויפן), לא יסופח שום שטח תורכי לשעבר על-ידי אחת המעצמות, כפי שתוכנן בהסכם סייקס-פיקו\ החשאי שנחתם בימים 9 ו- 16 במאי 1916. במקום זאת נקבע כי שטחים אלה, ועמם העמים עבורם הוקצו השטחים, יימסרו כמנדט וינוהלו על-ידי אומה מתקדמת, עד שיהיו מוכנים לעמוד ברשות עצמם.\ משטר המנדטים הוקם על-פי סעיף 22 מאמנת-היסוד של חבר הלאומים, שנכלל בחוזה ורסיי ובשאר הסכמי השלום שנחתמו עם מעצמות המרכז המובסות - גרמניה, אוסטרו-הונגריה, בולגריה ותורכיה. אמנת-יסוד זו היתה רעיונו של וודרו וילסון, נשיא ארצות-הברית דאז, ונכללה בין "14 הנקודות" שלו ביום 8 בינואר 1918; \ואילו סעיף 22, שעל-פיו הוקם משטר המנדטים, היה בעיקרו פרי-רוחו של יאן כריסטיאן סמאטס, שניסח את הפרטים בתזכיר שנודע לימים בשם "החלטת סמאטס", ואושר רשמית על-ידי "מועצת העשר" ב- 30 בינואר 1919.\ בהחלטה זו נקבע גם כי ארץ-ישראל תהיה אחד משטחי המנדט שיוקמו, כפי שנחזה מראש בהצהרת בלפור.

הקמתה הרשמית של המדינה תחת שלטון המנדט התרחשה בוועידת השלום בסן-רמו, שבה אומצה הצהרת בלפור על-ידי המועצה העליונה של מעצמות ההסכמה הראשיות כבסיס לניהולה בעתיד של פלשתינה, אשר תוכר מעתה ואילך כביתו הלאומי של העם היהודי.\

מעמד התחדשותן של הזכויות המשפטיות של העם היהודי ושל ריבונותו על הארץ התרחש, אפוא, במקביל להכרזתה של פלשתינה כשטח מנדטורי, מפני שמנדט זה ניתן אך ורק כדי "לבנות מחדש" את מדינת יהודה העתיקה ולהגשים את הצהרת בלפור ואת ההוראות הכלליות של סעיף 22 הנזכר. המשמעות היא אפוא שארץ-ישראל היתה, למן הרגע הראשון, מדינה יהודית, ומעצמת המנדט, או הנאמן, שתפעל גם כחונך וכמדריך, תנחה אותה לקראת עצמאותה ותנקוט את הצעדים הפוליטיים, המנהליים והכלכליים הדרושים להקמתו המחודשת של הבית הלאומי של העם היהודי.\ האמצעי העיקרי להגשמת מטלה זו היה עידוד העלייה הנרחבת של יהודים לארץ-ישראל, עלייה שתביא בסופו של דבר להפיכת ארץ-ישראל למדינה יהודית עצמאית, לא רק מבחינה משפטית, אלא גם במובן דמוגרפי ותרבותי.

\המנדט הבריטי חויב, משפטית, להבטיח את מימוש הבית הלאומי היהודי (מדינה יהודית) בארץ-ישראל

פרטי העצמאות המתוכננת של המדינה היהודית נקבעו בשלושה מסמכים בסיסיים, שניתן לכנותם כמסמכי היסוד של ארץ-ישראל המנדטורית ושל מדינת ישראל היהודית המודרנית שצמחה מתוכה:\

"החלטת סן-רמו" מיום 25 באפריל 1920;

"המנדט על ארץ-ישראל", שהוענק לבריטניה על-ידי מעצמות ההסכמה הראשיות ואושר על-ידי חבר הלאומים ב- 24 ביולי 1922;

"חוזה הגבולות הצרפתי-בריטי" מיום 23 בדצמבר 1920.

את שלושת מסמכי היסוד האלה השלים החוזה האנגלו-אמריקני מ- 3 בדצמבר 1924 בנוגע למנדט על ארץ-ישראל\.

חשוב לזכור תמיד, כי מסמכים אלה הם המבטאים את ההכרה הבינלאומית המחודשת בזכויות המשפטיות ובריבונות של העם היהודי על פלשתינה ועל ארץ-ישראל בהתאם למשפט הבינלאומי, והכרה מחודשת זו נובעת מהם.\ זאת משום שקיימת דעה כוזבת, אוניברסלית כמעט, כאילו החלטת החלוקה של העצרת הכללית של האו"ם מ- 29 בנובמבר 1947 היא ש"הולידה" את מדינת ישראל. לאמיתו של דבר, החלטת חלוקה זו ביטלה באופן בלתי-חוקי את הזכויות המשפטיות של העם היהודי ואת ריבונותו על כל פלשתינה וארץ-ישראל, והיא רחוקה מלהיות אישור לזכויות אלו או מחוללתן.

\"החלטת סן-רמו" הנזכרת הפכה את "הצהרת בלפור" מ- 2 בנובמבר 1917, מהצהרת מדיניות בריטית גרידא, המביעה אהדה לייעודה של הציונות להקים מדינה יהודית, למסמך מחייב במשפט הבינלאומי, שהטיל על בריטניה להגשים את המטרה הזאת תוך שיתוף-פעולה פעיל עם העם היהודי. על-פי הצהרת בלפור כפי שפורסמה במקורה על-ידי ממשלת בריטניה, הבטיחה זו רק "לעשות כמיטב מאמציה כדי להקל" על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. אולם בהחלטת סן-רמו מ- 24-25 באפריל 1920, הטילו מעצמות ההסכמה הראשיות, כגוף מלוכד, על ממשלת בריטניה את האחריות או החובה המשפטית להוציא לפועל את הצהרת בלפור.\ על בריטניה הוטלה אפוא המטלה המשפטית להבטיח את הקמתו הנאותה של הבית הלאומי של העם היהודי. ממשלת בריטניה קיבלה עליה מטלה זו ברצון, מפני שבזמן פרסומה של הצהרת בלפור ואישורה בוועידת סן-רמו נחשבה ארץ-ישראל לנכס אסטרטגי רב-ערך ולצומת דרכים חשוב, ולכן נתפשה הארץ כצורך חיוני להגנה על האינטרסים האימפריאליים רחבי-הידיים של בריטניה, שהשתרעו אז ממצרים עד הודו. בריטניה חששה אז פן תהיה למדינה או למעצמה אחרת כלשהי, ובעיקר לצרפת או לגרמניה, דריסת-רגל בקרבת תעלת סואץ.

\בישיבת הממשלה הבריטית מיום 31 באוקטובר 1917, שאישרה את הצהרת בלפור, הוגדר המונח "בית לאומי יהודי", על-ידי הממשלה עצמה, כמדינה. זו היתה גם המשמעות שניתנה תחילה לביטוי זה בוועדת המצע שניסחה את "תוכנית באזל" בקונגרס הציוני הראשון, באוגוסט 1897, ועל-ידי תיאודור הרצל, מייסד התנועה הציונית.\ המילה "בית", שהופיעה בהצהרת בלפור ואחר כך בהחלטת סן-רמו, היתה לא יותר מלשון נקייה למדינה, שאומצה תחילה על-ידי ההסתדרות הציונית בתקופה שארץ-ישראל היתה עדיין תחת שלטונה של האימפריה העותמנית, כדי שלא לעורר התנגדות תקיפה למטרות הציונות מצד הסולטן וממשלתו, בגין אובדנו הפוטנציאלי של שטח זה לאימפריה.\ בעיני מנסחי תוכנית באזל ומנסחיה של הצהרת בלפור לא היה כל ספק מהי משמעותה האמיתית של המילה, והיא שאבה חיזוק מהצירוף של המונח "לאומי" למילה "בית". דא עקא, מכיוון שלא נעשה שימוש ישיר במילה "מדינה" ולא נטען בגלוי שזו היתה הכוונה, ומכיוון שכאשר נעשה שימוש במונח זה לראשונה הוסתרה כוונתו האמיתית, ניתנה תחמושת בידי כל מי שניסה למנוע את הקמתה של מדינה יהודית, או בעיני כל מי שראה את ה"בית" הזה במושגים תרבותיים גרידא.\

\גם הביטוי "בארץ-ישראל" שנכלל בהצהרת בלפור ועורר חילוקי-דעות לוהטים, כוון לכל הארץ, על שתי גדות הירדן. היה זה אבסורד לשער שאפשר להסיק מהמונח הזה כאילו מייעדים לבית הלאומי של העם היהודי רק חלק מארץ-ישראל, מפני שהן פלשתינה והן הבית הלאומי נוצרו במקביל, ושמותיהם שימשו חליפות, כשהמונח "ארץ-ישראל" מצביע על המיקום הגיאוגרפי של המדינה היהודית העצמאית שתקום בעתיד.\ אילו כוון המונח "ארץ-ישראל" לארץ מחולקת, היה הדבר נאמר במפורש בזמן שנוסחה הצהרת בלפור ואושרה, ולאחר מכן - בזמן שאומצה על-ידי מעצמות ההסכמה הראשיות. שום רמז כזה לא נשמע מעולם בדיונים הממושכים שבמהלכם נוסחה ההצהרה ובדיונים שהביאו לאישורה הבינלאומי.

אי-החוקיות של חלוקת הארץ

\אין אפוא שום בסיס משפטי או עובדתי לטענה כי המונח "בארץ-ישראל" הגביל את הקמתו של הבית הלאומי היהודי לחלק מהארץ בלבד. אדרבא, ארץ-ישראל והבית הלאומי היהודי הם מושגים נרדפים, כפי שאפשר ללמוד מהשימוש באותו הביטוי בחלקה השני של הצהרת בלפור המתייחס לקיומן של "עדות בלתי-יהודיות בארץ-ישראל", והמצביע בבירור על כל הארץ.\ ראיות דומות קיימות גם בהקדמה לכתב המנדט ובמונחיו.

\החלטת סן-רמו בנוגע לארץ-ישראל שילבה את הצהרת בלפור עם סעיף 22 של אמנת-היסוד של חבר הלאומים. המשמעות היתה שההוראות הכלליות של סעיף 22 הוחלו במפורש על העם היהודי, שיקים את ביתו ואת מדינתו בארץ-ישראל. לא היתה שום כוונה להחיל את סעיף 22 על ערביי הארץ, בניגוד למסקנה המוטעית שאליה הגיעה ועדת החקירה הממלכתית על ארץ-ישראל, שהסתמכה על סעיף זה מהאמנה כבסיס משפטי להצדקת חלוקתה של ארץ-ישראל, לצד הנימוקים האחרים שציינה.

\ההוכחה לישימותו של סעיף 22 על העם היהודי, הכולל לא רק את היהודים שהיו אז בארץ-ישראל אלא גם את אלה שהיו אמורים להגיע אליה בהמוניהם בעתיד, מצויה ב"החלטת סמאטס", שהפכה להיות סעיף 22 של האמנה. החלטה זו מזכירה את ארץ-ישראל במפורש כאחת המדינות שסעיף זה יחול עליהן. לא היה כל ספק שכאשר נכללה ארץ-ישראל בהקשרו של סעיף 22, היא היתה קשורה אך ורק לבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע בהצהרת בלפור. בתקופה ההיא היו הכל מודעים לעובדה זו, לרבות נציגי התנועה הלאומית הערבית, כפי שאפשר ללמוד מההסכם בין האמיר פייצל וד"ר חיים וייצמן מ 3 בינואר 1919, וכן מהמכתב החשוב ששלח האמיר לפליקס פרנקפורטר, לעתיד שופט בית-המשפט העליון של ארצות-הברית ביום 3 במרס 1919.\ ההצעות של הציונים, שהוגשו על-ידי וייצמן ונחום סוקולוב ל"מועצת העשר" בוועידת השלום בפריס ב- 27 בפברואר 1919, המועצה שקראה לפיתוחה של ארץ-ישראל כאומה יהודית בגבולות רחבים, הוגדרו על-ידי האמיר פייצל במכתב זה כהצעות "מתונות וראויות". הטיעון שהשמיעו מנהיגים ערבים לאחר מכן, כאילו הצהרת בלפור והמנדט על ארץ-ישראל אינם עולים בקנה אחד עם סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים, מופרך לחלוטין עקב העובדה ש"החלטת סמאטס" - קודמתו של סעיף 22 - כללה את ארץ-ישראל במפורש במסגרתה המשפטית.

\החלטת סן-רמו בנוגע לארץ-ישראל הפכה להיות סעיף 95 של אמנת סוור, שנועדה לסיים את המלחמה עם תורכיה. אולם אף כי אמנה זו לא אושררה מעולם על-ידי הממשלה הלאומית התורכית בראשות כמאל אתאתורכ, היא נשארה שרירה וקיימת כמסמך עצמאי של המשפט הבינלאומי, כאשר נכללה בהקדמה לכתב המנדט על ארץ-ישראל ואושררה על-ידי 52 מדינות.\ החלטת סן-רמו היא מסמך היסוד שעליו הוקם המנדט, ושלפיו היה צריך המנדט לפעול. זהו אפוא מסמך היסוד הראשון במעלה של מדינת ישראל המתחדשת וגולת הכותרת של הישגי הציונות לפני קום המדינה. מסמך זה תואר - ובצדק - כ"מגנה כרטה" של העם היהודי. זוהי ההוכחה הטובה ביותר שעל-פי המשפט הבינלאומי, כל פלשתינה וכל ארץ-ישראל שייכות אך ורק לעם היהודי.

אט אט מסלפת בריטניה את התחייבויותיה על-פי כתב המנדט

\המנדט על ארץ-ישראל אישש את הצהרת בלפור ואת סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים (כלומר, את החלטת סן-רמו) כאחת. ארבעת המסמכים הללו היו אבני הבניין של המבנה המשפטי שהוקם כדי לייסד מחדש מדינה יהודית עצמאית. בהצהרת בלפור הוגדרה, בתמציתיות, מטרתה של המדינה היהודית; החלטת סן-רמו העניקה לה את הגושפנקה של המשפט הבינלאומי, וכתב המנדט סיפק את כל הפרטים ואת האמצעים להגשמתה של המדינה היהודית.\ כפי שצוין לעיל, חובתה העיקרית של בריטניה כמעצמת המנדט, נאמנה וחונכת, היתה ליצור "תנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים כאלה שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי" (סעיף 2 לכתב המנדט). כל 28 סעיפי כתב המנדט כוונו למטרה זו, ובהם גם הסעיפים שאינם מזכירים את הבית הלאומי היהודי במפורש. המנדט אישש וחידש את "זכות השיבה" של העם היהודי לארץ-ישראל ואת הזכות להתנחל בכל רחבי הארץ כדי להקים מחדש את המדינה היהודית החזויה (סעיף 6). \הענקת המנדט על ארץ-ישראל לבריטניה יצרה חובה חוזית בין מעצמות ההסכמה הראשיות לבריטניה, כשהמעצמות הן מעניקות המנדט, ובריטניה - המעצמה המנדטורית. מעצמות ההסכמה הראשיות קבעו כי מועצת חבר הלאומים תפקח על המעצמה המנדטורית, כדי להבטיח שכל תנאי כתב המנדט יקוימו בקפדנות.\ כתב המנדט עצמו נוסח כהחלטה של מועצת חבר הלאומים המאשרת את הענקת המנדט, ולא כחלק מהאמנה עם תורכיה שנחתמה בין הצדדים העיקריים לאמנה, כפי שהתכוונו תחילה. על מנת להבטיח שמעצמת המנדט תקיים את המנדט ככתבו וכלשונו, הוטל עליה להגיש למועצת חבר הלאומים דו"ח שנתי על כל הפעילויות והצעדים שננקטו בשנה שחלפה למימוש כתב המנדט ולמילוי התחייבויותיה. גם הוראה זו יצרה מערכת יחסים חוזית בין חבר הלאומים לבריטניה. הטיוטות הראשונות של כתב המנדט על ארץ-ישראל נכתבו על-ידי ההסתדרות הציונית והוצגו למשלחת הבריטית לוועידת השלום בפריס ב- 1919. התוכן, הסגנון והמתכונת נקבעו אפוא על-ידי ההסתדרות הציונית. המשלחת הבריטית לוועידת השלום הכינה טיוטה משלה, ושני הצדדים שיתפו לאחר מכן פעולה בניסוח הצעת החלטה משותפת. שיתוף-פעולה זה, שהתנהל בזמן שארתור ג'יימס בלפור היה שר החוץ של בריטניה, בא לקצו רק אחרי שלורד קרזון, שר החוץ שהחליף את בלפור ב- 24 באוקטובר 1919, נטל לידיו אישית (במרס 1920) את תהליך הניסוח של כתב המנדט. על-ידי כך הרחיק אפוא לורד קרזון את ההסתדרות הציונית ממעורבות ישירה נוספת בניסוח המעשי של הטיוטה, אבל חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, עודכן על השינויים החדשים שהוכנסו בטיוטת כתב המנדט והורשה להעיר את הערותיו. השינויים שהכניס לורד קרזון דיללו את אופיו היהודי המובהק של המנדט, אבל לא הצליחו להעלים ולטשטש את מטרתו העיקרית: הקמתה של מדינה יהודית. השתתפותה של ההסתדרות הציונית בתהליך הניסוח של טיוטת כתב המנדט איששה את העובדה שהעם היהודי הוא המוטב הבלעדי של הזכויות הלאומיות הגלומות בכתב המנדט.\ לפני הגשת המסמך הזה לאישורה של מועצת חבר הלאומים, ב- 6 בדצמבר 1920, לא נשאל שום גורם ערבי מעולם לגבי דעתו על תנאי כתב המנדט. עם זאת, הזכויות האזרחיות והדתיות של כל העדות הדתיות בארץ-ישראל, אם מוסלמיות או נוצריות, הובטחו, וכן "הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ-ישראל, בלי הפליה בין גזע לגזע ובין דת לדת" (סעיף 2). זכויותיהם של הערבים, אם כיחידים או כחברי עדות דתיות, אבל לא כאומה, הובטחו אפוא מבחינה משפטית. נוסף על כך, על המעצמה המנדטורית הוטל להבטיח שלא יקופח מעמדם הפיננסי והכלכלי של "יתר חלקי היישוב" עקב הגידול הצפוי באוכלוסייה היהודית (סעיף 6).

\התרומה הצרפתית לעיוות גבולות המדינה היהודית

הכוונה היתה, בתחילה, שכתב המנדט יתווה גם את גבולותיה של ארץ-ישראל, אבל התברר שזה עתיד להיות תהליך ממושך, שיהיה כרוך במשא ומתן עם צרפת על הגבולות הצפוניים והצפון-מזרחיים של ארץ-ישראל עם סוריה. הוחלט אפוא שגבולות אלה ייקבעו באמנה נפרדת, והדבר נעשה ב"חוזה הגבולות הצרפתי-בריטי" מ- 23 בדצמבר 1920. גבולות אלה הותוו על-פי נוסחה שהוצעה לראשונה על-ידי ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג', כאשר נפגש בלונדון עם עמיתו הצרפתי, ז'ורז' קלמנסו, ב- 1 בדצמבר 1918. הם הגדירו את ארץ-ישראל כשהיא משתרעת בין הערים העתיקות דן ובאר-שבע, והגדרה זו נתקבלה מיד על דעתו של קלמנסו. משמעותה היתה שגבולותיה של ארץ-ישראל יכללו את כל השטחים שהיו מיושבים על-ידי 12 שבטי ישראל בתקופת בית ראשון, והמקיפים את ארץ-ישראל ההיסטורית משני עברי הירדן.\ עצם השימוש במילים "מדן ועד באר-שבע" רימז כי כל ארץ-ישראל היהודית תשוקם ותוקם מחדש כמדינה יהודית. החלטת סן-רמו לא הגדירה אמנם את גבולותיה של ארץ-ישראל במפורש, אבל בין מעצמות ההסכמה הראשיות שררה הבנה כי נוסחה זו תהיה התבחין שבו ייעשה שימוש להתווייתם. אולם אחרי ועידת השלום בסן-רמו, כשהחל המשא ומתן המעשי על הגבולות, התעקשו הצרפתים - בצורה בלתי-חוקית ובעקשנות - שהגבול הצפוני של ארץ-ישראל יותווה לפי "קו סייקס-פיקו" שכבר עבר מן העולם,\\ וטענותיהם היו מלוות בהתפרצויות צרפתיות טיפוסיות של רגשות אנטישמיים ואנטי-ציוניים. הם הסכימו אמנם להרחיב את הגבול כך שיכלול את הגליל, אבל לא את מקורות המים של הליטני ואת השטחים הסמוכים לנהר. כתוצאה מכך, הוצאו בסופו של דבר משטח הבית הלאומי של העם היהודי - בצורה בלתי-חוקית - חלקים מסוימים של ארץ-ישראל ההיסטורית בצפון ובצפון-מזרח.\ "חוזה הגבולות" משנת 1920 תוקן בהסכם בריטי-צרפתי נוסף (מיום 3 בפברואר 1922) בכל הנוגע לקו הגבול בין סוריה לארץ-ישראל; חוזה זה נכנס לתוקפו ב- 10 במרס 1923. על-פי חוזה זו הוצאו מתחומי ארץ-ישראל - בצורה בלתי-חוקית - חלקים מרמת-הגולן שנכללו קודם לכן בשטח המנדט הבריטי לפי החוזה מ- 1920, בתמורה להכללת כל אגם הכינרת בגבולות הבית הלאומי היהודי, וכן תיקוני גבול קלים נוספים.\\ לנציגי צרפת ובריטניה שהשתתפו במשא ומתן לא היתה כל זכות משפטית להפריד או להוציא "שטח פלשתינאי" כלשהו מגבולותיה של ארץ-ישראל, והם יכלו רק לוודא שכל שטח כזה ייכלל בהם. חילופי "שטח פלשתינאי" אחד ב"שטח פלשתינאי" אחר בין בריטניה לצרפת היו אסורים אפוא, מפני שעמדו בניגוד לנוסחה של לויד ג'ורג' שאושרה בוועידת סן-רמו.

התערבות אמריקאית סוללת את הדרך ל"ספר הלבן"\

ההחלטה משנת 1920 כללה גם את עבר-הירדן בשטחו של הבית הלאומי היהודי, אבל התערבות מפתיעה ברגע האחרון מצד ממשלת ארצות-הברית עיכבה ללא צורך את אישורו של המנדט, שהיה תלוי ועומד. כך נפלה לידי וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות החדש שהופקד על ענייני ארץ-ישראל, הזדמנות בלתי-צפויה לשנות את אופיו של המנדט:\\ ראשית, על-ידי הכנסת סעיף חדש (סעיף 25), שאפשר הפרדה מינהלית זמנית של עבר-הירדן מחלקה המערבי של ארץ-ישראל;\\ ושנית, על-ידי הגדרה מחדש של "הבית הלאומי היהודי" כך שלא יתפרש כמדינה עצמאית יהודית שתוקם בסופו של דבר, אלא יוגבל למרכז תרבותי או רוחני של העם היהודי. שינויים מפליגים אלה הוכרזו רשמית על-ידי צ'רצ'יל ב"ספר הלבן" מ- 3 ביוני 1922, וחיבלו במישרין במנדט. מכאן ואילך לא סטו הבריטים אף פעם מן הפרשנות המוטעית שהעניקו ל"בית הלאומי היהודי", שחיסלה כל תקווה להגשים בחסותם את המדינה היהודית החזויה.

מיהו הריבון על ארץ-ישראל?

השאלה בידי איזו מדינה, אומה או ישות היתה הריבונות על שטח הנתון למנדט, עוררה ויכוחים נוקבים במשך כל תקופת המנדט, ומעולם לא ניתנה לה תשובה חד-משמעית. עובדה זו מפתיעה ביותר, מפני שבסעיף 22 בחוזה ורסיי, שנחתם ב- 28 ביוני 1919 ואושרר ב- 10 בינואר 1920, נקבע במפורש כי המדינות ששלטו קודם לכן בשטחים הנתונים עכשיו למנדט איבדו את ריבונותן כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה. המשמעות היתה שגרמניה איבדה את ריבונותה במושבותיה-לשעבר באפריקה ובאוקיינוס השקט, ואילו תורכיה חדלה להיות הריבון בשטחים שהיו בידיה במזרח התיכון לפני חתימת חוזה ורסיי. התאריך שבו יכלה הריבונות להתחלף, היה יכול להיות אך ורק 30 בינואר 1919, היום שבו החליטה "מועצת העשר" לאמץ את "החלטת סמאטס" בצורה בלתי-הפיכה, וקבעה כי אף אחד מהשטחים שהיו בעבר בידי גרמניה או תורכיה לא יוחזר לבעליו הקודמים. שטחים אלה הופקדו אפוא בידיים הקיבוציות של מעצמות ההסכמה והשיתוף הראשיות, כדי שיחליטו על גורלם. במקרה של ארץ-ישראל, נפלה החלטה זו לטובת העם היהודי, בישיבה שהתקיימה בוועידת השלום בסן-רמו ב- 24 באפריל 1920, כאשר הצהרת בלפור אומצה כנימוק להקמת המדינה החדשה, "פלשתינה", ולניהולה, - מדינה שעד אז לא היה לה שום קיום רשמי. מכאן שככל שהצהרת בלפור ניתנה לטובת העם היהודי, מסתבר שהעם היהודי הוא שנאצלה לו הריבונות (המחודשת) דה יורה על כל ארץ-ישראל. ביטוייה של הריבונות בפועל במשך תקופת המנדט נמצאו אמנם בידי ממשלת בריטניה ולא בידי העם היהודי, אבל הריבונות עצמה, במובן התיאורטי הטהור, או להלכה (כלומר, הריבונות דה יורה) נשארה מוקנית לעם היהודי. מצב עניינים זה בא לידי ביטוי מפורש בכתב המנדט, שבו הוזכרו מרכיבי הריבונות של העם היהודי על ארץ-ישראל בשלוש הצהרות הפתיחה הראשונות של ההקדמה, דהיינו:\ סעיף 22,\ הצהרת בלפור \והזיקה ההיסטורית בין העם היהודי לארץ-ישראל. שלושה מרכיבים אלה של הזכות לריבונות הם נימוקי היסוד ל"בנייה מחדש" (Reconstituting) של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל, כפי שצוין במפורש בהצהרה השלישית של ההקדמה לכתב המנדט. מצד אחר, מכיוון שבתקופת המנדט נמצא העם היהודי בארץ-ישראל תחת האפוטרופסות והפיקוח של בריטניה, הפעילה זו את ביטויי הריבונות היהודית על ארץ-ישראל הלכה למעשה. וכך אכן נקבע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים בסעיף 1 של כתב המנדט, שהפקיד בידי המעצמה המנדטורית את מלוא סמכויות "החיקוק וההנהלה" (Full powers of legislation and of administration) במידה שאינן מוגבלות על-ידי כתב המנדט עצמו.

מצב זה נשאר בעינו כל עוד היה המנדט בתוקף וכל עוד העם היהודי שחי בארץ-ישראל לא היה מסוגל לעמוד ברשות עצמו ולקיים בעצמו את הריבונות המחודשת שהעניקו לו מעצמות ההסכמה הראשיות לפי המשפט הבינלאומי. השינוי המכריע חל ב- 14 במאי 1948, כאשר "נציגי היישוב העברי" בארץ-ישראל ו"נציגי התנועה הציונית" הכריזו על הקמתה של המדינה היהודית, על אף שצבאה החזיק אז רק בחלק זעיר מהשטח שהוקצה מלכתחילה לבית הלאומי היהודי. שאר חלקי המדינה נמצאו אז בחזקתן הבלתי-חוקית של מדינות ערב שונות, שלא היו להן שום זכויות ריבוניות על השטחים שכבשו בצורה בלתי-חוקית - שטחים שהיו מבחינה היסטורית חלק מפלשתינה ומארץ-ישראל ולא נועדו לשום ריבונות ערבית או להקמתה של מדינה ערבית נוספת כלשהי.

\מסיבה זו ישנה לישראל - המחזיקה בידה את זכויות הריבונות של העם היהודי על ארץ-ישראל - הזכות המשפטית המלאה להחזיק בידה את כל השטחים ששחררה במלחמת ששת הימים ושנכללו בבית הלאומי היהודי בתקופת המנדט, או שהיוו חלק בלתי-נפרד מארץ-ישראל, שנותק בצורה בלתי-חוקית מהבית הלאומי היהודי כאשר שורטטו גבולותיה של ארץ-ישראל בשנים 1920 ו- 1923.\ מאותה הסיבה, איש אינו יכול להאשים את ישראל כאילו "כבשה" שטחים בניגוד למשפט הבינלאומי, כאשר שטחים אלה היו בבירור חלק מהבית הלאומי היהודי או מארץ-ישראל.\ לפיכך, כל הוויכוח הנסב היום על השאלה אם ישראל חייבת להחזיר "שטחים כבושים" או "מוחזקים" לבעליהם הערבים, כביכול, כדי להבטיח שלום, הוא אחד הזיופים והשקרים הגדולים של המשפט הבינלאומי ושל הדיפלומטיה.

מדינת ישראל מקבעת את העיוות המתמשך

\ההתפתחות המדהימה ביותר בשאלת הריבונות על ארץ-ישראל היא שכאשר נקרתה סוף-סוף לידי מדינת ישראל ההזדמנות להחיל את ריבונותה בפועל על כל הארץ מערבית לירדן, אחרי הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים (5 עד 10 ביוני 1967), היא לא עשתה זאת, למעט בירושלים. הכנסת חוקקה אמנם תיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח- 1948, והוסיפה לפקודה את סעיף 11ב' הקובע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ-ישראל שהממשלה קבעה בצו" שכל-כולו מושתת על התפישה כי ריבונותה של ישראל חלה להלכה גם על שטחים אלה. אבל ישראל לא הפעילה אפילו את החוק שהיה קיים עוד קודם לכן בנוגע לריבונות, שנתקבל בממשלת בן-גוריון בספטמבר 1948. חוק זה ידוע כ"פקודת שטח השיפוט והסמכויות, התש"ח- 1948" (העומדת בתוקפה עד היום), ובה נקבע כי "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על-ידי צה"ל".

\זכויותיה המשפטיות וזכותה הריבונית של ישראל על כל ארץ-ישראל - ובייחוד בכל הנוגע ליהודה, שומרון ורצועת עזה - ספגו מהלומה חמורה בקמפ דייוויד, כאשר אישרה ממשלתו של מנחם בגין את הסכם המסגרת לשלום במזרח התיכון, שבו נאמר כי ינוהל משא ומתן לקביעת "מעמדם הסופי" (Final status) של שטחים אלה\. הביטוי "מעמד סופי" הוא מילה נרדפת ל"ריבונות". אין כל תירוץ מתקבל על הדעת לעובדה שראש הממשלה בגין ויועציו המשפטיים, , לא ידעו שהריבונות דה יורה בשטחים אלה חזרה והוקנתה לעם היהודי ולפיכך למדינת ישראל, כבר שנים רבות לפני-כן, בוועידת סן-רמו; זוהי עובדה בלתי-נסלחת.\

המצב החמיר עוד יותר , כאשר ממשלתו של יצחק רבין חתמה על "הצהרת העקרונות" עם אש"פ ("הארגון לשחרור פלשתין"), והסכימה להעניק לו כ- 90 אחוזים או יותר משטחי יהודה ושומרון ואת רוב רצועת עזה לתקופת מעבר בת חמש שנים, כדי "להשיג הסדר שלום צודק, בר-קיימא ומקיף ופיוס היסטורי באמצעות תהליך פוליטי מוסכם" עם ערביי ארץ-ישראל.\ הוויתור הבלתי-חוקי על שטחים לטובת "הרשות הפלשתינאית", שנקראה תחילה "המועצה" (בסעיף IV של "הצהרת העקרונות"), הוסתר בסעיף זה מאחורי המילה "שיפוט" (Jurisdiction) במקום "ריבונות" (Sovereignty). העמדת פנים צבועה נוספת באה לידי ביטוי באזכור של "פריסה מחדש של כוחות צה"ל ב'גדה המערבית' וברצועת עזה", שנועד להסתיר את הצעד הבלתי-חוקי של העברת שטחי הבית הלאומי היהודי לידי אש"פ. הילד לא נקרא בשמו...

המניעים לאי-קבלתה של מדינת ישראל כריבון החוקי על ארץ ישראל

כדי להבין מדוע אפילו מדינת ישראל עצמה, לרבות מדינאים ומשפטנים בכירים, אינם מאמינים בריבונותה של המדינה על מה שמכונה בטעות כ"שטחים כבושים" או "מוחזקים", מן הראוי למצוא את הסיבות בתקופת המנדט:

אי-אשרורה של אמנת סוור עם תורכיה מ- 10 באוגוסט 1920, אשר כללה בתוכה את "החלטת סן-רמו" על ארץ-ישראל, ואי-הכללתה של החלטה זו באמנת לוזאן מ- 24 ביולי 1923. מצב זה יצר רושם מוטעה, כאילו מעמדה המשפטי של ארץ-ישראל, בשלמותה, מעולם לא הוכרע סופית כבית הלאומי של העם היהודי לפי המשפט הבינלאומי, ושתורכיה לא איבדה את ריבונותה בארץ אלא לאחר חתימתה של אמנת לוזאן.

\אי-אכיפתם של רוב סעיפי כתב המנדט - כלשונם וכרוחם האמיתיים - בארץ-ישראל עצמה, הן על-ידי ממשלת בריטניה והן על-ידי מערכת המשפט שנוהלה בידי הבריטים ושירתה אותם בהכנעה, עד למדרגה של שימוש לרעה בסמכויותיה.

הפירוש המוטעה

פרסום מספר "ספרים לבנים", החל ב"ספר הלבן" של צ'רצ'יל מ- 3 ביוני 1922, וכלה בשיא - "הספר הלבן" של מלקולם מקדונלד מ- 17 במאי 1939, שביטל למעשה את הסעיפים העיקריים של כתב המנדט ומנע את האפשרות שבתקופת המנדט הבריטי תוקם אי-פעם מדינה יהודית שתשתרע על כל שטחה של ארץ-ישראל.

\ בתקופת שלטונם בארץ-ישראל יישמו הבריטים למעשה את הפירושים הכוזבים שלהם למנדט, ולא העניקו לו את משמעותו ופרשנותו הפשוטות והבהירות. גישה זו העמידה את כתב המנדט על ראשו, והפכה את מטרתו - הקמת מדינה יהודית - למשימה בלתי-אפשרית.

הכנסתו הבלתי-חוקית של סעיף 25 לכתב המנדט

התוצאה הסופית של מעשי החבלה, הפירושים המוטעים, העיוותים וההתכחשות המפורשת של הבריטים לכל מה שכתב המנדט מייצג, היתה שהזכויות המשפטיות של היהודים וזכות הריבונות על כל ארץ-ישראל, כפי שנחזה תחילה בהחלטת סן-רמו ובכתב המנדט, טושטשו, עורפלו וסובכו עד כדי כך, שכאשר הסתיים המנדט, הזכויות הללו כבר לא הובנו ולא נחשבו לנכונות. אפילו היועצים המשפטיים של הסוכנות היהודית ושל ההסתדרות הציונית לא טענו לריבונות יהודית על כל הארץ בשום מסמך או תזכיר רשמיים שהוגשו לממשלת בריטניה או לחבר הלאומים.

בראון&גרין www.plato-parmenides.area.co. il מאמר ארבע הקדמות המבוא לחוקה www.plato-parmenides5.area.co. il
'http://plato-parmenides.blogspot.com/'הכלכלה המודרנית''http://translate.google.co.il/translate?hl=en&sl=iw&u=http://cafe.themarker.com/view.php%3Fu%3D248404%26y%3D2009%26m%3D3&ei=8QOsSa6cBpGI1QXd6MG7Ag&sa=X&oi=translate&resnum=10&ct=result&prev=/search%3Fq%3D%25D7%25A2%25D7%2590%25D7%2595%2527%25D7%25A5%2B%25D7%2590.%25D7%25A2%26hl%3Den%26rlz%3D1T4GGLJ_en-GBIL292IL293שילוב מערכת משפט פדראלית גלובאלית לענייני החוקה הבינ'ל ה2